מותו של סופרמן 2016

תערוכה היא עולם חד פעמי, וככזו היא סופחת את מאפייני המקום הספציפיים לטובתה. וכך יורדים לגלריה במדרגות. מרתף. הירידה למטה מועצמת כאשר מול הכניסה, מרחוק, שרועות להן דמויות על האדמה, פניהן למרחב שמעליהן, שנדמה אינסופי. מימין נפתח חלל הכניסה אל עבר שני עיגולי אור בוהקים. שתי הדמויות מצוירות מגבן, מבטן מופנה החוצה מן החדר והן מתאמצות לזכות בבוהק הזה, כשהן מתרוממות על קצות אצבעותיהן. לרגע הן נראות כאילו לובן האור הוא להן הילות כמו לקדושים. והן בדרכן לעזוב לעולמות של מעלה.

בעבודה הראשונה שבחלל הכניסה מעצימה הירידה את המבט מלמעלה – שקיעה אל עבר מרחב עכור שטורף כל סדר, לפעמים מסחרר ובולע פלג גוף תחתון ולפעמים נותרת שם הדמות ללא ראש כשרגליה מונפות כלפי מעלה. בעבודה שלידה נראית דמות בתקריב – ובמה שנראה כמשאית אפשר לראות לרגע מין קרש הצלה לבן, פרטי, שהיא נתלית עליו.

חנה יגר יוצאת תמיד מצילום ריאליסטי של אירוע קונקרטי כמו: קבוצת חיילים במנוחת אחר הצהרים, שיטפון, צילום הפונדקאיות ההודיות שנקלעו לאסון הטבע בנפאל. הצילום הוא נקודת התחלה עבורה כדי לברוא מרחב קיומי, כשלדמויות אין פנים והן אלמוניות. האופים בעבודה שמול הכניסה והנשים הכתומות בעבודה בחלל הפנימי – רק הם פונים אל מרכז החלל כלפי הצופה, אך מבטם מעוקר. כל קבוצה מופיעה כגוש, כמעט כמו סוג של נוף, וגם בכך מבטאה יגר את האנונימיות שלהן.

משיכות מכחול אופקיות 'מכחישות' את פני האופים כבעלי זהות. הקו הרישומי המינימלי מסמן רק תווי פנים ועיניים. הידיים כאיבר פעולה אפשרי ב'עולם', זוכות לקווים עודפים המנסים לדייק ומסגירים טעויות (שאינן מוכחשות), כאילו נשכח כבר איך ומה צריך כדי ליצור את היכולת לפעולה, כזו שמבטאת זהות ורצון אישיים.

רבות מן הדמויות נשמטות אל תוך עצמן, ובאופן מוזר הן מסוימות מאד, אם כי חתומות. גם כשהן מצויות בחדר שמאופיין בפרטים – הן נשמטות, לא שייכות גם לסביבתן המסוימת אלא לאיזה מרחב פנימי החסום בפנינו. הדמויות ומבטן הנעדר מפעילים את המרחבים הלא מאופיינים באופן שותק ואחר בכל פעם. ותמיד החוצה ורחוק מן הצופה.

הצבע הלבן בתערוכה מקבל תפקידים שונים: לפעמים הוא עולם, מרחב אינסופי או סוף. לפעמים סמיך ואטום, לפעמים מואר כמרחב של ישועה. לפעמים הוא קר וסתמי (כמו עבור אנשי הפחים). הדמויות, גם כשהן מופיעות בלבוש פועלים, עדיין נותרות בלתי מאופיינות. סתם אנשים בעולם, ביקום, בשום דבר.

ביציאה נתקלים שוב בבליל הדמויות, ובעבודה שמשמאלה אפשר אפילו לדמות כעין פתרון של 'דאוס אקס מכינה' לסיטואציה העכשווית הזו.

יעל קיני, פברואר 2016