לימבו 2010

הנוף האנושי המרתק הניבט מעבודותיה של האמנית חנה יגר מעוגן בעולם החוויות ונטוע בחיי היומיום. הציורים מעניקים לרגעים אלה מקום דומיננטי בדיוקנאות מהפנטים ומלאי אווירה, רובם של גברים. יצירתה האקספרסיבית מאופיינת בשפה פיגורטיבית חופשית ופתוחה, במשטחי צבע גדולים ובצבעוניות מונוכרומית אפרפרה. הציורים ברובם עשויים בצבעי שמן ואקריליק על בד או על גבי חומרים מצויים שהיא ממחזרת, כמו קרטון, עץ, פח ופרספקס.

שמה של התערוכה, "לימבו", לקוח מעולם הנצרות. על פי אמונה זו, הלימבו הוא המקום שאליו נקלעות הנשמות של אלה שאינם זוכים ללכת לגן עדן אך גם אינם מושלכים לגיהינום, אנשי הביניים שבחייהם לא היו ממש טובים אך גם לא מושחתים לגמרי. ואכן, מרבית הגברים בציורים של יגר אינם הירואיים. רובם מתוארים כשהם נתונים במצבים סטטיים, ונראים שפופים וחסרי חיים, או אפילו משדרים מידה של מצוקה. יגר תופסת את דמויותיה ברגעים של חולשה, כמו פלשה אל מקום הסתתרותם מאחורי הקלעים. גם תווי הפנים נעדרים ממרבית הציורים, והסברהּ להיעדר זה הוא שמושאי הציור אינם רואים אותה, שהיא מציצה עליהם אך הם אינם מסתכלים אליה. ואכן, לעתים מזומנות היא בוחרת לצייר את דמויות הגברים שלה בטכניקה של הקצרה, מזווית גבוהה, כשפניהם מוסתרות או מופנות הצידה. הציור, היא מספרת, נובע אצלה ממקום לא מודע, ולעתים אפילו היא עצמה נבהלת לראות מה ציירה, ועד כמה התרחקה התוצאה מן המקור ששימש לה השראה.

הנושאים שבהם עוסקת יגר לקוחים מן השוליים, מן הבנאליות של חיי היום-יום. היא מתארת מצבים טריוויאליים החומקים בדרך כלל מתשומת הלב שלנו, וכאשר היא מפנה להם מקום ביצירתה היא מאדירה אותם. הגברים המופיעים בציוריה שקועים בדרך כלל בפעולות יומיומית: הם רוקדים, מתרחצים, מדברים בטלפון, סמוכים למסך המחשב, ושקועים בפעילויות ספורט כמו ריצה, שחייה, ג'ודו, טיפוס וכדומה. תחושה טורדת ואמביוולנטית מלווה את הצפייה בהם. רוקד הלימבו, לדוגמה, מתואר ברגע השיא של הקושי, בעת שהוא מקשת את גופו מתחת למוט בלי שידע עדיין אם המאמץ יצליח, או שאולי הוא יקפא תחתיו וייכשל. גם גופו של הזמר, בניגוד לחולצה הוורודה הזוהרת שבה הוא עטוי, נראה שפוף ושמוט, ופניו מסתתרים מאחורי זוג משקפיים. בחדר האמבטיה נראה גבר חיוור, הרוכן אל הכיור, שספק רוחץ פניו וספק בוכה, ולצדו על הריצפה נקווית שלולית של מים. מציור אחר ניבט זקן מכמיר לב, היושב שפוף על מיטה כשבאוזניו נתונות אוזניות של מכשיר אם.פי.3, ונראה כמי שמנסה להיאחז  בחיים  באמצעות  המכשיר האלקטרוני העדכני. עבודה אחרת מתארת מגבו גבר היושב על כיסא

גלגלים בערוב ימיו, באחרת נראה גבר השרוע על ספת פסים ברגע של חולשה, ורמז של תחבושת על רגלו, ובאחרת שוכב גבר על מיטה כשידו נתונה בגבס. לעתים נקלעות  הדמויות לתוך סבך, כמו רוכב האופנוע שהסתבך בחוטי החשמל, או הגבר המטפס על פרסומת הענק, כשהחבלים הקושרים אותו ספק אוחזים בו וספק כולאים אותו. ציור אחר מראה אסיר הקשור בידו וברגליו באזיקים, בעוד ראשו נותר מחוץ לתמונה. באחר נראה אצן היושב שפוף על מסלול של מגרש אתלטיקה, ובאחר ליצן מסתתר מאחורי מסיכה שמתוכה ניבטות עיניים עצובות. סדרה של תמונות מבית המשפט מראה אוסף של נאשמים היושבים שפופים וממתינים, כשראשיהם מכוסים.

הצבעים שבהם משתמשת יגר כאילו לקוחים מן הפאלטות של המינוריים ושל המאז'וריים גם יחד. ביחד הם נראים כתערובת של חצאי צלילים לא נקיים, חמים וקרים שנבללו ומהדהדים יחד דימויים חופשיים וצורות מרהיבות. הצבעוניות האפורה, העכורה מעט, מחזקת את התחושה כי הציורים עוסקים בשבר, בשיבוש. דימוייה משדרים תחושה של חוסר דיוק שגובל בלא ריאליסטי. הדימוי האנושי החשוף של הצבע, שאינו כולל שום ניסיון לעידון, חושף אמת עירומה ומציג אותה בלי שום ניסיון לייפות או להסוות אותה. חשיפה זו נותנת ביטוי לצד המודחק בדרך כלל, של הסבל הנטוע בחיי היום-יום ומהווה חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. השילוב המיוחד שבו נשזרים הדימויים זה בזה  מעמת בין  קושי וכאב, מצד אחד, לבין רוגע, עדינות, יופי ואסתטיקה מן הצד האחר. כך מציגות העבודות בתערוכה את הניגוד המתוח בין הקוטב של הקושי וההתמודדות היום-יומית לבין הריגוש של האמנות, היכולת לטמון תכנים אלה בכתמי צבע גדולים, המעניקים להם חיים.

ציוריה של חנה יגר בונים מעין אלבום תמונות שמאדיר את הטריוויאלי, ומזמן מפגשים מרתקים בין המיידי המצוי בהישג יד לבין הבדוי, בין כליה לנצח, בין מציאות לאשליה. עבודותיה משמשות ככלי ביטוי המאייר סיפורים אישיים, ומציגות מחזוריות נצחית של התהוות והתפרקות שאינה נטועה בזמן ובמקום מסוימים. דימוייה הם כמו צילום ישן, אפל ומסתורי, הנע בתווך שבין מציאות לחלום.

יולי    2010