תקנות לשעת חירום 2018

חנה יגר – רושמה של מציאות

תערוכת הציורים של חנה יגר היא חברתית פוליטית בנושאים שלה: שוטרים ועצורים, נידונים ועו"דים בבתי משפט, אסירים בבתי כלא, פצועים במיטות, רופאים בחדרי ניתוח, אחיות מסתודדות, פועלי בנין על סולמות, מפני אשפה עם עגלות וכו'.

אבל כפי שנאמר כבר לפני 150 שנה – בעוד שהמצלמה שחררה את העין מהצורך לתווך את המציאות לצופה באמצעות חומר, כך גם שחררה את הציור מהצורך להראות את המציאות ואפשרה לו  להתרכז ברושמה של המציאות, בתחושות שהיא מעוררת, במחשבות קיומיות וגם בציור עצמו, בפעולת האמנות.

חנה יגר יוצאת מהסטודיו שלה בדרום העיר ומשוטטת – היא אוספת משטחי עץ ואריזות קרטון מהמדרכות, אבל גם קנווסים מתוחים מחנות חומרי הציור. ובמקביל אוספת העין את הדימויים שהיא רואה: אובייקטים שהוזכרו למעלה ומראות מעיתונים וטלוויזיה (גם מציאות מתווכת היא מציאות קרובה מאוד בישראל, קרובה נפשית לרגישות ציורית).

וחזרה לסטודיו, לעבודה. העבודה של יגר היא לחבר את המראות שנאגרו לחומרים שנאספו, להפוך אותם לציורים מונוכרומטיים. למה מונוכרומטי? הרי המציאות כל כך רועשת, הדמויות כל כך מרגשות בעצם הסימול שלהן, והמדים שלהם כל כך בולטים באחידות צבעם ובאחדותם?

במחשבה ראשונה נדמה שהפעולה הזו היא ניסיון להרגיע את המציאות, להכיל אותה, לספוג אותה דרך מסנן כלשהו, להגיד שצריך להירגע, לקחת את החוץ בפרופורציה, לנוח.

מחשבה שניה העולה ממעבר בין הדימויים מציעה את ההיפך –  נדמה כאילו המונוכרומטיות היא שמוליכה את השיטוט ברחוב, היא שאוספת את הקרטונים, הדיקטים והבד; המונוכרומטיות היא שאוספת: אסירים בכתום דהוי, שוטרים במדים אפורים, פועלי ניקיון בירוק מלוכלך, אחיות בלבן וחולים, רופאים ועורכי דין, דתיות בלבוש שחור ונשים צעירות בגרביונים ותחתונים שחורים.

מעשה הציור כאן הוא ניסיון לכלוא את המציאות (או הנפש) בחומר, לקחת אותם שבי בצבע, לעבור מהרגשי לשיכלי באותו דימוי, מהרציני לאירוני. אכן משונה לגלות את המימד האירוני מבצבץ בין השורות: את הרגל המגובסת הנמתחת לגובה כדי שתתאים בזווית  לצינור הנוזלים, את נזילות הצבע על פניו של יפני ברכבת תחתית, הנגיעות של השוטרים, הלחישות של עורכי הדין, מיטות בית החולים המצוירות במרקר ועוד.

אומרים שלקולנוע יש כוח ליצור תודעה ושינוי פוליטי, אומרים שלעיתונות ולטלוויזיה יש כוח פוליטי, אומרים שלצילום יש יכולת הוכחה. הציור של יגר מציע אופציה להסתכלות, דרך חיים – בואו נצא מהבית וניפגש בסדנא.

ובחזרה לנקודות ההתחלה – כשכותבים מונוכרומטיות נזכרים באמריקאי אלכס כץ, בישראלי אורי רייזמן, (ויש עוד כמובן) – אבל הם ציירו: נשים, פרחים, ילדים, נוף, שדות; וכשאומרים: דיקטים, קופסאות קרטון, צבעוניות דלה – נזכרים ברדי מייד, דלות החומר וכו' אבל המהלך שלהם היה עזיבת המרחב הציבורי והציוני לטובת הדומסטי, הפרטי, העירוני-חילוני של היומיום. יגר הופכת את המבט והטכניקות האלו חזרה החוצה – אל מרחב השיח הפוליטי-חברתי והמאוד עכשווי.